על בוסטון , לא יכולתי לכתוב בעת שהותי בה. הייתי זקוקה למרחב של זמן , כדי לתת לתמונות ולחוויות , להעמיק ולשקוע בליבי.
העיר קיבלה אותי , גשומה וקודרת , אך לא צוננת. אני תמיד מופתעת מהשילוב הנעים והבלתי אפשרי של גשם וטמפרטורות גבוהות יחסית .
הגעתי לבוסטון כשברשותי , סנדלים וגופיות , זאת לאחר הצהרתה הנחרצת של הילה :" שום סוודר!!! , על הרצון שלי להביא מגפיים ,היא הגיבה בביטול, "על מה את מדברת אמא? , הקיץ נחנך כאן רשמית"
בעת שהותי בה , התחלפו עונות השנה , תוך ימים ולעיתים דקות .
מגשם שניקה את החום , לשמש נעימה ועד לחום אמיתי של 100 מעלות פרנהייט וחוזר חלילה....
לבוסטון אני מתוודעת בהדרגה , בכל ביקור עוד קצת. אני מרגישה בה בבית , הן בזכות הצביון האירופאי שלה ובמיוחד בגלל שביתי ומשפחתה גרים בה , ואני זוכה להכיר אותה בעיניים אחרות , לא של תייר הבא ליומיים – שלושה...
יש לנו זמן , לי ולעיר , אני מעמיקה בנחת את היכרותי עמה , חשה שהזמן מאפשר לי התבוננות. מסתכלת על הכול בנוחות ושלווה של מי שזמנה פנוי ליהנות , חופשית מטרדות היום יום.
בולעת נופים , ואגמים בעיניים שוקקות . חושבת כל הזמן , שבוסטון היא הריאה הירוקה של ארה"ב .
קסמה הגדול של העיר בעיניי , הם הרחובות המרוצפים באבנים של פעם , ופנסי רחוב המאירים באור עדין ועמום , משווים נופך רומנטי וקסום לסמטאות הצרות.
בדמיוני , אני יכולה לשמוע את פרסות הסוסים נוקשות על המרצפות , ואת העגלונים מאיצים בסוסים הרתומים למרכבות , להחיש את צעדיהם.
אני מצלמת בלי הפסקה , מתעדת כדי לנצור ולזכור רגעים קסומים , רק כדי לשוב ולהתרפק עליהם אחר כך....
רוב התמונות צולמו תוך כדי נסיעה , כך שאיכותן אינה מושלמת....
